כשהגוף מדבר: להקשיב למה שקורה בתוכנו
יש תקופות בחיים שבהן אני מרגישה שהגוף יודע משהו עוד לפני שאני מצליחה להבין אותו במילים. תחושה בבטן.
כיווץ בחזה.
קושי לנשום עמוק.
עייפות שלא תמיד ברור מאיפה הגיעה.
כאב שחוזר שוב ושוב. לפעמים אנחנו מיד רוצים להיפטר מהתחושה. שזה יעבור.
שלא יכאב. אולי אפילו נמהר לקחת כדור או תרופה לנסות לעזור כדי שנוכל לחזור לשגרה.
אבל עם השנים למדתי להסתכל על הגוף קצת אחרת. לא רק כעל משהו שצריך לתקן, אלא גם כעל מקום שאפשר להקשיב לו.
הגוף והנפש לא באמת נפרדים אנחנו רגילים להגיד "הגוף שלי" ו"הנפש שלי", כאילו מדובר בשני דברים שונים.
אבל אנחנו יודעים מתוך החיים עצמם עד כמה הם משפיעים זה על זה.
כשאנחנו מפחדים, הגוף מגיב- הוא נתקע, הדופק עולה.
כשאנחנו מתרגשים, אנחנו מרגישים את זה בגוף - הוא יכול לרעוד, לבכות, ואפילו להפוך את הבטן.
כשאנחנו עוברים תקופה של מתח, לפעמים השינה משתנה, הנשימה משתנה, התיאבון משתנה וגם התחושות בגוף משתנות.
וכשאנחנו חווים משהו משמעותי, הגוף נמצא שם איתנו.
גם כשאנחנו ממשיכים הלאה. גם כשאנחנו אומרים לעצמנו שהכול בסדר. גם כשאנחנו לא מדברים על מה שהיה.
בעבודה שלי אני מתבוננת בקשר הזה בין מה שאנחנו חווים לבין מה שהגוף מביא איתו. לא מתוך ניסיון למצוא לכל כאב הסבר רגשי. אלא מתוך סקרנות.
לפעמים הגוף מספר סיפור שאנחנו עדיין לא מצליחים לספר
אני מאמינה שחוויות שאנחנו עוברים יכולות להשאיר בתוכנו חותם. לפעמים אנחנו מודעים אליו. ולפעמים לא. יכול להיות שעברנו אירוע שהיינו צריכים פשוט "להמשיך ממנו הלאה".
פרידה. אכזבה. פחד. אובדן. תקופה של חוסר ביטחון. משבר. אירוע פתאומי.
ולפעמים גם דברים שנראים לנו קטנים בזמן שהם קורים מצטברים בתוכנו. אנחנו ממשיכים לתפקד, אבל משהו בתוכנו עדיין מחזיק.
בעבודה עם גוף ונפש אני אוהבת לשאול:
מה הגוף שלך מרגיש עכשיו? מתי התחושה הזאת התחילה?
מה קרה לך באותה תקופה?
מה הרגשת ולא הצלחת לבטא?
מה היית צריך באותו רגע?
ומה אולי עדיין מבקש מקום?
לפעמים השאלות האלה פותחות דלת למקום שלא ידענו שקיים.
הגוף הוא מראה
אני אוהבת את המילה "שיקוף". לא כי אני חושבת שאפשר להסתכל על כאב בגוף ולדעת מיד מה הסיבה שלו. אלא מתוך ההבנה שהגוף יכול לתת לנו עוד דרך להתבונן בעצמנו. לכל מערכת בגוף יש תפקיד, ולכל אחת מהן אפשר להתבונן גם דרך המשמעות שהיא מקבלת בתוך העבודה האנרגטית והרגשית.
קבלה ועיכול. שחרור. הגנה. גבולות. זרימה. שמירה. יכולת להכניס משהו פנימה או להוציא משהו החוצה.
וכשאני פוגשת אדם בתהליך, אני יכולה לשאול יחד איתו:
האם יש משהו בחיים שלך שמרגיש כמו הדבר שהגוף מביא עכשיו?
האם יש משהו שאתה מתקשה לקבל?
משהו שאתה מתקשה לשחרר?
משהו שאתה מנסה להגן על עצמך מפניו?
משהו שאתה מחזיק הרבה זמן?
משהו שאתה רוצה להכניס לחיים שלך אבל מפחד?
אלה לא תשובות מוכנות. אלה שאלות שמאפשרות לנו להקשיב.
ומה קורה כשאנחנו סוף סוף מקשיבים? לפעמים אנחנו מגלים שהגוף לא באמת "נגדנו". הוא לא מנסה להפריע לנו. הוא פשוט חלק מאיתנו. וכשאנחנו עוצרים לרגע ומסכימים להרגיש, יכול להיפתח משהו חדש. לפעמים זו הבנה. לפעמים זה רגש שלא קיבל מקום. לפעמים זו החלטה שהגיע הזמן לקבל. לפעמים זו ההבנה שאנחנו צריכים לשנות משהו בדרך שבה אנחנו חיים. ולפעמים לא קורה שום דבר דרמטי. אנחנו פשוט מתחילים להיות קצת יותר קרובים לעצמנו. וזה בעיניי רגע משמעותי מאוד.
הרגע הזה שנתנו לעצמנו הזדמנות להיות קשובים לעצמנו. הגוף שלנו ביקש שרגע נעצור.
אז איך מתחילים להקשיב לגוף? לא צריך לדעת מראש מה הגוף "אומר". אפשר להתחיל בשאלות פשוטות:
מה אני מרגיש עכשיו?
איפה אני מרגיש את זה בגוף?
מה קורה בחיים שלי בתקופה הזאת?
איזה רגש עולה יחד עם התחושה?
האם התחושה מוכרת לי?
מתי אני מרגיש אותה יותר?
מה אני צריך עכשיו?
ואולי השאלה שאני הכי אוהבת: מה אם התחושה הזאת לא באה להפריע לי, אלא להזמין אותי להקשיב?
חשוב גם לזכור
הקשבה לגוף אינה תחליף לבדיקה רפואית. כאב או שינוי גופני יכולים להיות קשורים למגוון סיבות, ולכן כשיש סימפטום חדש, מתמשך או מדאיג, חשוב לבדוק אותו מבחינה רפואית.
העבודה הרגשית יכולה להתקיים לצד הבירור הזה.
מבחינתי, אין צורך לבחור בין גוף לנפש. אפשר להקשיב לשניהם.
הגוף הוא חלק מהמסע שלנו
אני לא מאמינה שאנחנו צריכים להילחם בגוף כדי להרגיש טוב יותר. אני מאמינה שאפשר להתחיל להקשיב לו.
להיות איתו.
לשאול.
להרגיש.
להבין.
ולפעמים, מתוך ההקשבה הזאת, משהו מתחיל לזוז.
זה חלק מהמסע לנוכחות פנימית שאני מזמינה אליו. לא מסע שבו אנחנו מנסים להפוך למישהו אחר.
אלא מסע שבו אנחנו חוזרים להקשיב לעצמנו. לגוף. לרגש.
ולמה שבאמת מבקש את תשומת הלב שלנו.
